פיצה היא סוג של מאכל שהוא פשוט הנאה לחושים שלנו. מסתבר שפיצה זה אחד המזונות שיכול לספק אותנו על בסיס יום יומי. לאחרונה, פיצה גם דורגה כאחד המזונות שממש גורמים לנו להתמכר אליה.
אז מה יש בפיצה שגורם לנו להתמכרות?
ראשית מדובר בשילוב מושלם של מרכיבים:
אנשים יאכלו כמעט כל סוג של פיצה ולא בהכרח את הפיצה הכי טובה. חלק מזה נובע מהעובדה שבפיצה קיים שילוב מצויין של מרכיבים שיש בהם שומן, סוכר ומלח, מרכיבים שהשילוב שלהם מענג את ה-Amygdala, קבוצת נויירונים במוח שמשדרת למוח שמחה והנאה. המרכיבים בפיצה יוצרים שילוב שאנשים נוטים לאהוב ולרצות עוד ועוד.
השילוש הקדוש של קריספיות, גבינה ורוטב גם מדגיש את הטעם האוממי בפיצה. השילוב הזה, כאשר מחממים אותו, זה גורם למשיכה מדהימה, ממכרת. כשיש פיצה בתנור, ולא משנה איזה פיצה, יהיה ריח נהדר בחדר וזה יעשה אותך רעב.
חוויה סנסורית מנצחת:
מרכיבי הפיצה הוא שילוב של בצק שמכיל שמרים מותססים עם מוצרלה מבעבעת, מה שיוצר שילוב של רכיבים בעלי טעם חמוץ ביחד עם רכיבים בעלי ריח חד (tangy). בנוסף העגבניה המקורמלת נותנת לפיצה גוון טעם צמחי (viny) ופירותי, שמשלים את טעם הגבינה.
רוטב פיצה טוב שמכיל שום, בצל ועשבי תיבול, מתחבר עם החלק הצמחי והסולפורי (גופריתי) של העגבניה, וביחד זה יוצר שילוב מצויין של רכיבי מזון שנותנים סימפוניה מאוחדת של טעמים.
המרקם של הפיצה חשוב לא פחות מהטעם: הקריספיות של הבצק (crust), הלעיסות של הגבינה והלחות של הרוטב. ואם הפיצה עשויה כמו שצריך, רכיב אחד לא משתלט על השני. הכל נעלם בפה באותו זמן ומופיע באופן אחיד.
גם הצבעים של הפיצה משחקים תפקיד חשוב ויכולים לגרום למישהו להזיל ריר. הצבע בהחלט משפיע על תפיסת הטעם של הפיצה. צבע הרוטב הכי מושך הוא אדום עמוק, צבע שדומה לארגמן. ביחד עם גבינה בהירה, המראה מקנה את השילוב המתאים למוח של הצרכן. מדובר במוצר כל כך פשוט, אבל מנקודת מבט סנסורית, הוא מאוד מורכב.
חווית אכילת הפיצה:
יש הטוענים כי השמחה והפיתוי של פיצה קשור במידה רבה לחווית האכילה ולרגשות שחווים כשאוכלים פיצה עם חברים או משפחה.
הרבה פעמים, כאשר אתה חושב על פיצה, אתה חושב על מפגש עם חברים ובני משפחה או צפייה משותפת במשחק כדורגל. יש משהו קבוצתי חוויתי באכילת פיצה שאף מזון אחר לא נותן אותו.
בקיצור, אחרי שדיברנו על פיצה מכל הכיוונים, לא מתחשק לכם עכשיו איזה פיצה?
